שאלוהים רוצה בכך כיוון שזה טוב וצודק . במילים אחרות, האם צדק וטוּב הם עניינים שרירותיים או שמא הם שייכים לאמיתות הנצחיות והנחוצות של טבע המציאות . ( לייבניץ, במאמר 'הרהורים על המושג המקובל של צדק' ) האוטופיה בתפיסה הדתית הקלאסית ( הילדותית ) היא של עולם שמתקיים בו לחלוטין הצו הדתי, ולאו דווקא עולם מוסרי של שלום, חסד וצדק . בתפיסה הפופולרית, הדתיות המופגנת מזוהה יותר עם עולם אידיאלי מאשר סתם חברה אתית, צודקת ואוהבת . עולם שבו כולם צדיקים ומקיימים את מצוות האל בדקדקנות נחשב טוב אך ורק מפני שהוא מקיים מה שהאל רצה, גם אם לנו נראה הדבר שרירותי ולאו דווקא טוב במדד המובן לנו . בתפיסה הדתית הבוגרת המשמעות תלויה בהשלכות המוסריות והמיטיבות של המעשה הדתי והקריאה בשם ד', ובמעשה כשלעצמו אין די . הטוב נמדד במוסריות הטבעית, בבחינה עצמית של האדם . אנחנו לא מצפים לעתיד שמאופיין בפולחן דתי אלא ברוממות מוסרית, כזו שאנחנו יכולים להעריך . אנחנו חולמים על התקדמות ערכית במעגלים הולכים ומתרחבים מהפרט לאומה, לאנושות, למציאות כולה ומעבר . כמאמרו של רב יוסף בגמרא, "מצוות בטלות לעתיד לבוא" ( נידה סא ע"ב ) , המצוו...
אל הספר