המשל הזה מלפני אלפיים וארבע מאות שנה מדגים יפה את הבעיה של מגבלות ההכרה שלנו, מה שמכונה אפיסטמולוגיה . אנחנו סומכים על החושים המוגבלים שלנו ועל איסוף נתונים שבהכרח לעולם יהיה חלקי . כולנו נמצאים במערה של אפלטון ואין דרך להימלט ממנה . אם כן, מאין אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים, איך אפשר לדעת אם מה שאנחנו יודעים נכון, איך אנחנו מגבשים תפיסת מציאות מאוסף הרשמים של החושים, מה ההבדל בין אמונה, ידיעה והשערה ? לפני ארבע מאות שנה לקח רנה דקארט את שאלת ההכרה צעד אחד קדימה . הוא ניסה למצוא אחיזה ברורה במציאות לידיעה, מה אנחנו יודעים בוודאות ? כל ידיעה על העולם מגיעה דרך החושים ; תעתועי ראייה, קוסמים אוחזי עיניים, ופעלולי תיאטרון וקולנוע מוכרים לכולנו, ואיתם הספק המנקר בנוגע לכל מה שהחושים מספרים לנו על העולם . הזיכרון שלנו אינו בר סמכא, הוא משתנה ודוהה עם הזמן, ועדים לאותו האירוע פעמים רבות סותרים אחד את האחר ואת הממצאים . מה, אם כן, יכול להיחשב כאמיתי ? אולי שום דבר בכלל . בוודאי אני עצמי קיים ‑ אפילו רק מעצם זה שחשבתי על משהו . ( רנה דקארט, IIתונויגה , בתרגום דורי מנור, ידיעות ספרים 2001 ) ו...
אל הספר