הוא משך בכתפיו . "אני מקווה שיהיה בסדר," ענה במבטא צרפתי כבד . הצגתי את עצמי . "ז'יל," הוא השיב . לחצנו ידיים . החוויתי לעבר הדף שהחזיק . "אתה רוצה שנעבור על זה ביחד ? " שאלתי בצרפתית . עמדנו שם שנינו, הוא קרא משפט אחרי משפט ואני תיקנתי כשהיה צורך ; בעיקר בענייני זכר ונקבה . "אתה יודע מה ? " אמרתי לבסוף . "יש קסם בטעויות שלך . דבר חופשי . אף אחד ממילא לא יטעה לחשוב שנולדת כאן . " החלפנו חיוכים . "אז בשביל מה אתה פה ? " שאלתי, והוא השיב, "אני רוצה להקים עמותה . אני רוצה לחלק מזון לכל מי שלא יכול ל . . . " המפיקה שוב הופיעה וקטעה את השיחה . "שתי דקות לכניסה שלך," אמרה לי . "תהיה מרוכז . " דן מרגלית היה חביב, והריאיון עבר בשלום ( יצאתי בלי פגע אפילו מהשאלה : "אולי זה בכלל אתם ששותלים את כל הווירוסים ? " ) . סיימתי, יצאתי ( רק לאחר שקיבלתי סימון מהמפיקה ) ואז נשארתי מאחורי הקלעים, להקשיב לשיחה עם ז'יל . "נולדתי בפריז," הוא סיפר, "בן למשפחה שהיגרה מאלג'יריה, והחלטתי לעלות לישראל לאחר שסיימתי את לימודיי בסורבון . " אחר כך הרחיב לגבי שאיפתו לפתור את אחת הבעיות החברתיות המרכזיות שזיהה בישראל ....
אל הספר