אותו לפשר מה ששמעתי . חיכיתי בקוצר רוח לתום התפילה . עד אז תמיד חזרתי מבית הכנסת יד ביד עם אבי, אבל הפעם הותרתי אותו מאחור . הוא נפרד מחבריו בברכת "שבת שלום" רגילה, כאילו דבר לא השתנה ולא עומד להשתנות, ואני רצתי הביתה . נדמה היה לי שהדרך מבית הכנסת, שהיה במרחק רחובות ספורים מהבית, לא נגמרת . כשהגעתי, מתנשף וקצר נשימה, התפרצתי . "אימא, זה נכון ? ! " דמעות שטפו את פניי . לא הצלחתי להשלים את המשפט . "מה קרה, בני ? בוא, תירגע . " אימא לא אמרה יותר מזה, אבל המבט בעיניה הסגיר שהייתה גם היא שותפה לסוד . "אבל למה ? " ניסיתי שוב . במקום תשובה קיבלתי חיבוק מרגיע . כמה דקות אחר כך הגיע אבי, רגוע, והתנהל כהרגלו : ברכות וחיבוקים . התכנסנו סביב שולחן השבת, כתמיד, אבל היה ברור שהסוד נגלה . המתח ניכר בכל מחווה, בכל מילה שנאמרה או נבלעה . אבי החליט שזה הזמן לשתף אותנו . "אנחנו נממש חלום גדול של אימא ושלי לעלות לארץ ישראל," הוא אמר . "זה יקרה מחר . " הלם והמולה . אחותי הקטנה פרצה בבכי . אחי הגדול התקומם . "מה החיפזון ? " הוא שאל . "מה רע לנו פה ? ואיך נפסיק באמצע שנת לימודים ? " אבא הסה את כולם . "זה יכ...
אל הספר