עד שהסופה תחלוף 244 ושתיים ובעלה בן חמישים ושלוש, ושהם רוצים לבוא אליי לדבר על הנישואים שלהם . הם מתיישבים, ואני שואלת מה הביא אותם לטיפול . "אנחנו מרגישים תקועים," עונה תהל בפשטות . קולה שקט וענייני . כשאני מבקשת עוד פרטים, התמונה מתחילה להתבהר . יש להם שלושה ילדים . הבכור בן עשרים ושתיים, משרת בקבע כקצין מודיעין . אחיו, בן עשרים, משרת בסדיר בצנחנים, והבת הצעירה, בת שמונה-עשרה, סיימה את הלימודים ואוטוטו מתגייסת . "הבנים כבר לא בבית, מגיעים רק בסופי שבוע . וגם היא כל כך עסוקה, עם צופים וחברים, והיא גם עובדת, ותכף גם היא בצבא," אומרת תהל, "מבית של שלושה ילדים, פתאום נהיה לנו שקט, והשקט הזה . . . " היא מחייכת ומוסיפה כעבור רגע : "לא נעים . " הם מתארים את השגרה שלהם, שלא השתנתה : קמים בבוקר, הולכים לעבודה, אוכלים יחד בערב, רואים טלוויזיה והולכים לישון . הכול מתפקד . הכול כרגיל . "הכול בסדר," אומר איתן, "אנחנו לא רבים, זה לא שקרה משהו . אנחנו פשוט לא מדברים . גם אין בינינו שום מגע . אנחנו ביחד . " הוא עוצר, מתקשה למצוא מילים . "אבל אנחנו לא באמת ביחד . " "אנחנו כמו שני זרים," תהל ישירה יות...
אל הספר