עד שהסופה תחלוף 182 "כמו שאמרתי לך," יעל פותחת מיד, "אנחנו רוצים לברר אם לאחד כוחות ולעבור לגור יחד . " אני מהנהנת, רק מזכירה שאשמח להכיר אותם קודם . "אוקיי," יעל פותחת מיד . "אני בת שלושים ושש, עובדת בחברת היי-טק . שנינו גרושים . אני שלוש שנים, ואליה ארבע . נפגשנו לפני חמש-עשרה שנה, כשלמדנו יחד באוניברסיטת תל אביב . היינו רק ידידים, ובסוף הלימודים לא נשמר שום קשר, אבל לפני שנתיים נפגשנו במקרה באיזה אירוע של חברים, ופתאום היה שם קליק . " היא עוצרת לרגע את אוטוסטרדת המילים, ופניה מתרככות . "ממש הרגשתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי . אחרי הגירושים, שהיו לא קלים בכלל, עם עורכי דין וריבים, באמת עברתי סיוט, אז לא רציתי לשמוע יותר על גברים, בטח לא בשנים הקרובות . הכול היה כל כך טרי . רציתי רק שקט . אבל פתאום פגשתי את אליה . מישהו מהעבר שלי, שאני מכירה, וזה היה מדהים . בהתחלה היינו ממש באופוריה, לא יכולנו להוריד את הידיים אחת מהשנייה . " אליה מחייך . "גם אני לא חשבתי שיהיה לי פרק ב' . אבל הפתעה — פתאום התאהבתי . . . " הוא בן שלושים ותשע, מרצה בחוג למדעי המחשב . יש לו שני בנים, שחיים עם אימם בארצו...
אל הספר