יואואן אנקהן ווו 135 כמעט אין לי זיכרונות ממנו . הוא כנראה היה מאוד עסוק בלטפל באמא שלי . אני לא באמת מכירה אותו . " "ספרי לי על אבא," אני מבקשת . "המוות של אמא היה קשה מאוד . אבא שלי לא ממש תפקד, אבל הסתדרנו איכשהו . ואחרי שנתיים, כשהייתי בת חמש-עשרה, אבא שלי התחתן, ופתאום הייתה אישה חדשה בבית, והעולם שלי השתנה לגמרי . היום אני יכולה להבין אותו . כל החיים הוא היה סביב אמא והמחלה שלה, הוא היה מסור לה מאוד . ואחרי שהיא מתה, הוא רצה זוגיות חדשה . הוא לא היה צריך להישאר לבד . אני מבינה את זה," היא אומרת, והדמעות מציפות וזולגות על פניה . "ואני חושבת שבאמת היה לו טוב להתחתן . אבל אני ואחי נשארנו מאחור . הם היו יוצאים המון בערבים, נוסעים לטיולים, ואנחנו היינו המון לבד . אני לא זוכרת שאבא שלי התייחס אליי או לאחי . הזיכרונות מעומעמים מאוד . " אני נושמת עמוק ומבינה כבר בשלב הזה שהכאב של נעמה הוא כאב נטישה כפול : אובדן אם, ולאחר מכן חוסר התייחסות משמעותית מהאב . "מה לגבי האישה של אבא ? איך היא התייחסה אליכם ? " אני שואלת . "היא פשוט לא רצתה אותנו שם," אומרת נעמה בקול חרישי, "היא הייתה רווקה, בלי...
אל הספר