סכין 118 הצלחתי לעשות את זה בלי עזרה . גם אלייזה וסופאלא נכנסו, ויצאנו לדרך . מעולם לא הרגשתי רוממות רוח כזו בזמן נסיעה במנהטן . נזכרתי בתחושה דומה כשנסעתי במונית צהובה הביתה ב- 29 ביוני 2016 , מיד לאחר שהושבעתי כאזרח אמריקאי . באותו אחר צהריים העיר נדמתה פתאום אחרת, כאילו היא שייכת לי עכשיו, או אני אליה . זאת הייתה תחושה עוצמתית . התחושה הנוכחית הייתה חזקה אפילו יותר, והבטחתי לעצמי בזמן שריחפנו בלילה בניו יורק : אני הולך להשיב לעצמי כמה שיותר מהחיים שלי כאן, כמה שיותר מהר . נכנסנו לבניין ברחוב מרסר, ושוער הלילה שלח לעברנו הנהון של קבלת פנים, ללא שום סימן של זיהוי . עלינו, וכשנכנסנו לדירה היפה של החברים שלנו חשבתי, אני חופשי . אני חי, ואני חופשי . השעה הייתה 30 : 3 לפנות בוקר, ומצאתי את דרכי למיטה גדולה, נוחה, ובהחלט לא צווחת . נכנסתי למיטה ואלייזה נשכבה לידי ואז, פתאום, היא התייפחה ללא שליטה כשכל הלחץ נשפך ממנה . "בעלי בבית," היא התייפחה . "בעלי בבית . " יש רגעים, כמו הרגע הזה, בהם כואב לרשום את האירועים האלה . הצלחנו לישון עד מאוחר עד כדי לוקסוס, ללא הפרעה של נוטלי- בדיקות-דם בארבע ל...
אל הספר