הישראלי התוסס שהעדפתי . הקונצנזוס שהיה קיים אז נוצר לא רק מתוך חוויות שקדמו להקמת המדינה, אלא גם מאלו שאחריה . הוא נשען על קיומנו השברירי כעם וכאומה - תמיד במצב של מתח מרחף . הקואליציה הערבית בראשות מצרים, סוריה וירדן שאפה לשנות את המצב באזור לאחר ניצחונותיה של ישראל במלחמת העצמאות ב- 1948 ובמלחמת סיני ב- 1956 . הם ניסו לעשות זאת באמצעות חרם כלכלי - ניתוק יחסים וסחר עם ישראל - אך ידעו שזה לבדו לא יספיק . לאחר מלחמת סיני ובמהלך שנות ה- ,60 ישראל ביצעה פעולות תגמול בעקבות התקפות חוזרות ונשנות של מסתננים פלסטינים ( פדאיון ) על חיילים ועל אזרחים . אלו היו פשיטות קטנות בהיקפן, אך בחודשים הראשונים של 1967 הלך וגבר החשש בציבור מהשמדה נוספת בסגנון שואתי . אני זוכרת את עצמי יושבת על המרפסת ליד אבי, מקשיבה באימה לאיומים שנשמעו מתוך טרנזיסטור קטן - איומים שהשמיע נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר . בערבית, שפה שהבנתי, הוא צרח : "טבחו ביהודים" ו"זרקו אותם לים" . הוא לא היה לבד בשנאתו - דבריו שיקפו את הארס שפשט באזור . האמברגו שהטילה צרפת על מכירת מטוסי קרב לישראל רק העמיק את התחושה החונקת של מצור . יותר...
אל הספר