צפויה להגיע בעשור הקרוב ומכוניות פרטיות היו נדירות כל כך, עד שקראו להן "פרייבט" ( כמו : "הבן שלי כל כך מצליח, יש לו פרייבט ! " ) . טיסות היו יקרות להחריד ולכן אנשים כמעט שלא טסו . ביקור בתל אביב או בחוף הים הסמוך הרגיש כמו מסע לארץ זרה . כמו בכל ישראל היהודית של אותם ימים, השכונה תפקדה כמו משפחה מורחבת . הפער בין האופן שבו התייחסת לגיסך ובין ההתייחסות לאדם שמעולם לא פגשת היה מצומצם באופן משמח - או מטריד . למעשה, זו הייתה השתקפות של השטעטל האירופי או של השכונה היהודית במזרח התיכון שבה כולם הכירו את כולם ודאגו זה לזה . עגלות רתומות לסוסים סיירו ברחובות והמוכרים הנוהגים בהן הציעו שירותים וסחורות . הם מכרו קרח למקרר הקרח ונפט לחימום ולמתקני בישול . הם השחיזו את הסכינים שלך וקנו את הרהיטים הישנים . "אלטע זאכן ! " ( שפירושו "דברים ישנים" ) קרא המוכר ביידיש מהעגלה, ובקריאות של "על הסכין" בעברית, הציע המוכר פלח אבטיח שאפשר לטעום ממנו לפני שמתחייבים לקנות . החנויות במרכז המסחרי המקומי לא נשאו שמות - הן היו מוכרות לפי שמות הבעלים : צמח - הקצב ; עדית - חנות ההלבשה התחתונה ; אבשלום - חנות הצעצועים...
אל הספר