בדרישת עמנואל קאנט ( Kant ) שאימנע מסתירה פנימית ברצון, שארצה שאותם הכללים שיחולו על אחרים יחולו גם עליי ושלא אתייחס לאדם כאל אמצעי . עם התבגרותי, ובדיעבד, הבנתי שחלק מן ההיקסמות שלי מן הצו הקטגורי נבע מן האימה שהטילה עליי הסתירה הפנימית ברצון . הבית הדתי שבו גדלתי טיפח הליכה בתלם וקונפורמיות מחשבתית, וממילא גם יחס שלילי לסתירות פנימיות . הייתה זו גם רוח התקופה - שלהי הקולקטיביזם הישראלי בפריפריה הישראלית, שבו הציפייה הייתה להתגייסות, והתגייסות הושגה באמצעות חד-משמעיות . השתחררותי מכבלי הבית ומן התודעה המונוליטית שכפה עליי הגיעה בד בבד עם העלייה הכללית של האינדיבידואליזם והליברליזם שתפסו את מקום האידיאולוגיות הישנות . אצלי, הדברים באו לידי ביטוי בתהייה אם דווקא אותה סתירה פנימית ברצון היא חלק בלתי נפרד מאנושיותי . ואם כך, שלילת הסתירה ברצון שלי, שהכללים שחלים על כולם, כללים שמהם אני עצמי נהנה, לא יחולו עליי, היא שלילת מרכיב מרכזי בי, מרכיב המאפשר לי להרגיש, גם אם באופן כוזב, כאילו אני יחיד ומיוחד בתוך הקהילה האנושית, רצון הטוען משמעות מיוחדת לחיי . זה אולי פסיכולוגיזם שטחי הטומן בתוכו ...
אל הספר