203 ֲֲ העברה מעברית כשם שהוא מתייחס ל"דיפוזיה של האובייקט המעברי" ( שם, עמ' ָ 119 ) . לעומת זאת, בהמשך המאמר ויניקוט מציע המשגה של "חמדה" 61 ה"ממחישה בפשטות רבה יותר מכל מילה אחרת את ( greed ) , רעיון ההתלכדות המקורית של אהבה ותוקפנות" . הוא אומר : "אין ביטוי אנושי של אהבה שמורגש כבעל ערך ללא שמשתמעת ממנו תוקפנות שהוכרה ורוסנה" . ראוי לציין שהוא מציע לביטוי משמעות שונה מזו של קליין ( שראתה בו תוקפנות מובנית ) . נראה שלאורך המאמר הוא מתחבט, מתלבט ו"משחק" עם שאלת קיומו של דחף יצרי מוניסטי ומאחד . אייגן ( 1981 , Eigen ) טוען שתפיסתו של ויניקוט מניחה "מוניזם של האהבה" למול ההמשגה הדואליסטית הפשוטה שאיתה הוא פותח את דבריו . כאמור, לאורך רוב כתיבתו ועיסוקו הנרחב לאורך השנים במקורותיה הראשוניים של הנפש ( ראו למשל ויניקוט 1950 - 1955 : 94 - 109 ) חוזר ומתקבל הרושם שוויניקוט מצדד בתפיסה הדואליסטית של מקורות הנפש . מעבר לעובדה שהיא עולה בקנה אחד עם תפיסות פסיכואנליטיות מושרשות, ויניקוט עושה שימוש בפרדיגמה הדואלית כדי להניח קו רצף, או ציר התפתחותי תיאורטי, שעל פניו יכול הילד ( או האדם ) לנוע בכיו...
אל הספר