101 געגועים אישי של הבמאי מהיום האחרון בחייה של אימו, שנפטרה ממחלת הסרטן . יומה האחרון של האם הונצח על גבי סרט שחלק ממנו אינו קיים יותר, מאחר שהוא נמחק בטעות . בלילה, אחרי מות האם, פונה המאירי למצלמת הווידאו ומריץ אותה אחורנית . הוא צופה באימו ובאחותו יושבות זו לצד זו במרפסת הבית, אך מפסיק את הקלטת מבלי להריצה קדימה בחזרה, למקום שבו הופסק הצילום . בבוקר המוחרת, האב אוחז במצלמה ומצלם את היום שאחרי מות האם . צילומי היום שאחרי מוחקים את צילומי האתמול . בסרטו, המאתגר ומותח את גבולות הסוגה התיעודית, המאירי מבקש ללכוד את אותו זיכרון שהיה מוטבע על קלטת הווידאו, אולם עתה רשמיו אבדו . הזיכרון נותר, אולם החשש שידהה או ייעלם כליל בשל אובדן התיעוד מוביל את המאירי לבחון אפשרויות אחרות לנסות לתפוס את אותו זיכרון . נראה שהצילום הפך לתחליף לזיכרון, וכאשר זה נעלם, מתעורר החשש או אף מתעוררת האימה לנוכח האפשרות שבשל כך הזיכרון ייעלם באותו אופן שנעלמו רשמיו מסרט ההקלטה . כדי לעורר את הזיכרון שנמחק, פונה המאירי לטכניקה של תיאטרון חפצים . באמצעות חפצים שהופיעו בסרט שנמחק הוא מבקש לשחזר את הצילום המקורי . דר...
אל הספר