16 מיכל לביא באותם רגעים הרגשתי שהעולם קורס לתוך עצמו . כמה שנים לאחר מכן, בהיותי סטודנטית לתואר ראשון בקולנוע, נתבקשתי לכתוב סיפור קצר במסגרת קורס כתיבה יוצרת, בשאיפה שיהפוך ליצירה קולנועית . בחרתי לכתוב על סבתי, על התהום שנפערה בליבי לנוכח מותה ועל הגעגוע האינסופי שנותר בנפשי ובגופי . התמקדתי ברגעים שבהם ישבתי לצידה, כחודש לפני מותה, והתבוננו שתינו בילדה דמויית שירלי טמפל הניבטת מתוך תמונה ישנה מקופלת בארנק שחור ומרופט . זו הייתה סבתי ולצידה משפחתה בשנים מלאות הבטחה . במהלך השנים התמונה והארנק נעלמו יחד עם סבתי, אך התצלום נותר צרוב בי . כאשר קיבלתי את חוות דעתה של המרצה על הסיפור, היא טענה שלא הצלחתי להעביר את עוצמת הרגש ואת הגעגוע . ברגעים אלה המחשבה על אודות האפשרות לגלם את הגעגוע, רגש מופשט החומק מכל דיסציפלינה מחקרית, הפכה מרכזית בחיי, אולם שנים רבות לא מצאתי את הכלים המחקריים ההולמים לבחינת השאלה . החיפוש אחר מקורות הניב תוצאות חלקיות . השימוש במילה געגוע או longing באנגלית רווח בשיח, אולם לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה מהו געגוע . המשכתי בחיפושיי אחר ההגדרה של אותו געגוע הנובע מתו...
אל הספר