אוסף, גוזר ומדביק

בשביל עזה, זו האתיקה החומרית שלי בשביל עזה, ולפעמים אני מרגיש כמו זר שלא יבין דבר, ואני אכן זר שלא מבין דבר, אני רק מוסר דבר, לכל היותר ערוץ נחל שמימיו זורמים לשומקום . כל יום אני חושב על עזה, בבוקר אני חושב על עזה, בצוהריים ובשוכבי לישון על עזה, בלילות במשכבי אני מתהפך על עזה, אבל אני לא חולם על עזה . ואם כך, מה זה אומר עליי, שאני גוש מתכת קר בשביל עזה ? רק יתום מרגש אינו חולם על עזה . מדוע איני חולם על עזה ? אני חושד בעצמי שאני לא אנושי, שהגליתי את עצמי לפלנטה אחרת של הלא-אנושיים, אולי אני בֶּוֹט חסר רגש בשביל עזה, לא באמת כותב בשביל עזה . אני חושד וחשוד על ידי גוף זר, לא-אני, שעושה לי דברים בשליחות האני . ומה זה אומר להיות רעול פנים בשביל עזה ? אולי רעול פנים נפרד מהרגש לעזה וכך מאפשר את הכתיבה בשביל עזה ? אולי אני רעול פנים ביחס לעצמי שביחס לעזה ? אולי אני מסתיר את עצמי ביחס לעצמי, כך שהאני שלי לא יתגלה לעצמי, ולכן אני רעול פנים ? או שאני רעול פנים ביחס לקהילה שלי, לא רוצה שיזהו אותי, מבקש להישאר באנונימיות של מעשה הכתיבה ? כתיבה רצחנית, לא כתיבה על רצחנות, הרי ברצח מדובר . בעזה אי...  אל הספר