זכויות טבעיות לטבע

האדם אצל וייל גבר על הטבע באמצעות הטֵכנָה, אבל לא על טבעו שגבר עליו ובכך חשף את טבעו כאדם . האסון כשלעצמו, החורבן, אינו מגלה לנו דבר חדש על האדם וטבעו שלא ידענו קודם לכן, הוא רק מאשש את ההנחות האסוניות שלנו ביחס לטבעו של האדם ואסונו . דבריה של וייל מעלים בי געגוע לעתיד מוחמץ, שכן נדמה שבעזה גם הטבע הנשלט חלף ואיתו טבע האדם שהותיר בעזה את רישומו כטבע האדם שחלף ( אפשר לתהות איזה טבע האדם שחלף עבר בעזה ? ) , מכיוון שאם אין טבע גם אין טבע האדם ואין אדם, נותר רק אדם בודד מאוד שמחוץ לטבע האדם שחלף בעזה . לכן, באופן פרדוקסלי, אפשר לומר שבעזה, על אף האסון, ובניגוד לאסון שווייל חזתה מבשרה, טבע האדם האסוני בנוסח וייל לא נכח, אלא אם כן הוא הגיח כהרף עין אלוהי וגרר עימו מטה את הטבע כולו, ואגב כך גם את טבע האדם שאחראי לאסונות כולם . ופרץ מרקיש, בדרכו האפוקליפטית, שולח לעברי מכתב-שיר בבקבוק מאסון אחר של אי אז : "תלוי 93 גורלי על הלְבָנָה מלאת הדם, המנצנצת פה ושם" . ובכן, בהינתן שאין ממש טבע מלא על מלא בעזה, שאין לְבָנָה מלאת דם, שאין טבע ואין טבע האדם, שאין זכויות טבעיות לטבע ואין זכויות טבעיות לאדם...  אל הספר