יודע כיצד, ומדוע דווקא הם נבחרו מתוך עשרות אלפי ילדים אחרים שלא זכו להצלה - לכפר פליטים בקרוליינה הצפונית, ילדים שניצלו מעזה, אבל מי יודע מי או מה הם הותירו מאחור : אבא, אמא, אחים, סבים, דודים ודודות, חברים . ואולי לא נותר להם דבר מאחור ? אולי כל מה שהיה נלקח ? אני לא רוצה לדעת ולא רוצה לחקור, די לי שאני מתבונן מקרוב בתמונה זו שמסוכנת לי מאוד . אני בוכה עליהם . בכותבי שורות אלה אני באמת בוכה עליהם . אני בוכה עליהם יותר ממה שאני בוכה על הנותרים בעזה, אולי מכיוון שקל יותר, בשל מנגנון ההזדהות הנרקיסיסטי, לבכות על מי שהציל את נפשו מאשר על זה אשר גופו צלל פנימה . אני בוכה עליהם יותר מכל מה שאי פעם ( לא ) בכיתי על אימי שהייתה ילדה מוחבאת בשואה, ואת תקופת המלחמה העבירה בכפר לילדי פליטים יהודים ולא-יהודים בשוויצריה בחסות נזירות . ילדים אלה מעזה, שמצאו מקלט בקרוליינה הצפונית, מעלים אצלי באוב את הפליטות של אימי בשוויצריה שמעולם לא הזלתי עליה דמעה . הייתכן שדרך תמונה זו של ילדי הפליטים מעזה אני מסוגל לקבל בפעם הראשונה בחיי תמונה אפשרית של אימי בתקופת המלחמה ההיא כפליטה בכפר הילדים בשוויצריה - כך ...
אל הספר