פעולת הרעבה שפוערת למורעב את העיניים . בתנאי רעב ( ברוב המקרים מדובר בילדים ומטה ) גופו של המורעב נעלם, אט אט הוא הופך להיות א-פאתי, ואילו אנו אט אט הופכים להיות לא-אמ-פאתים ביחס אליו, חרף העובדה שאנו חומלים עליו . אלא שלצד החמלה מתעורר כעס, שכן המורעב מכריח אותנו להביט בו ישירות, להכיר בו ובסבלו ולהשהות את סבלנו שלעולם לא יוכל להימדד באמות המידה של סבלו . בעיניו הפעורות שמתנתקות משאר איבריו שהולכים ונמוגים אנו חשים שהוא מפנה אלינו צו אתי מפורש בלתי ממולָל, ולכן ביתר שאת מבטנו נדחף לעברו, ממוגנט אליו כמו המבט הקפוא המוכר לנו מסרטי אימה . ובה בעת, המבט הקפוא והלא-רצוני שלנו מבקש להסתלק כהרף עין מהיותר מדי הזה, מעודף המוות שנגלה לעינינו . אולם כיצד יכול המוות להיות עודף אם עצם קיומו תלוי בפעולת החסרה, החסרת חיים ? נדמה שעצם היחסים ההפוכים האלה שבין עודפות המוות להחסרת החיים - בדומה ליחסים המתהפכים על צירם בין היש לאין - הם האחראים לכך שאנו נועצים מבט לא-רצוני בפני המורעב אשר מותיר לנו את עיניו הגדולות כיבשת שלמה לחקר הלא-נודע שלעד ייוותר בלתי נגיש עבורנו . ושוב, ככל שגופו של המורעב מתכוו...
אל הספר