שלנו ביחס למתים . צערנו אינו מוסב בהכרח על עצם הידיעה שאנו לא חיים חיי נצח, שאנו סופיים, שהנשמה אינה נצחית וכו' . וזה נוגע לרגישות שלנו, מכיוון שהאדם הוא חיה היפר-אריסטוטלית-חברתית, והתקשורת היא עמוד התווך שלו, היא זו שמחזיקה אותו בחיים לקראת ה ( לא ) מפגש עם המתים . וחרף הביקורת של הפילוסופיה הקונטיננטלית על מושג "האדם", אני עדיין מרשה לעצמי לומר "האדם", שכן לפי האסכולה ישנו רק מופע של אדם סינגולרי, מופע יחידאי של אדם ועוד אדם וכן הלאה, והם בתורם, האדמיים הסינגולריים, אינם מנביעים מתוכם את "האדם" כישות, שכן "האדם" הוא קונספט הניתן להבנה רק דרך ההיסטוריזציה המתמדת של מושג "האדם" . לכן "האדם" הומר בסובייקט שמובן כתוצר היסטורי של תנאי שיח, ואצל לאקאן בסובייקט שסוע . ומישל פוקו מנסח את המצאת "האדם" בדרכו המסחררת בשורות המפורסמות החותמות את "המילים והדברים" : בכל מקרה, דבר אחד בטוח : האדם אינו הבעיה העתיקה ביותר וגם לא הקבועה ביותר שהועמדה בפני הידע האנושי . אם ניטול כרונולוגיה קצרה יחסית וחיתוך גיאוגרפי מצומצם - התרבות המערבית מאז המאה ה- 16 - אנו יכולים להיות בטוחים שבתרבות הזאת האדם הוא...
אל הספר