המחניקה כְַּלילה [ של ההוויה ] , ועם זאת היא לא משיבה . היא הסבל שבלהיות" . 59 ובכן, האם בעזה הכול נבלע או שכמעט הכול נבלע ? בהקשר זה אני מציע לומר שכמעט הכול נבלע, שהרי תמיד נותרת שארית שפה, ומשארית השפה האדם כשורד- עליון אמור, או שהוא פשוט יודע, להכין תקווה . ומכיוון שבלתי נסבל להעמיד פילוסופיה שלמה על מידת הסבל שבהוויה, לוינס מציע לנו אופק פתוח המכונה תקווה, אופק נשימה הכרחי שנפתח ללוינס לאחר המחנות בשל המחנות, ועל כן מפתה לומר : מזל שהיה אסון, מזל שהיו מחנות, שכן אחרת לא היה כלל ייאוש, לא אופק, אף לא תקווה . וכך לוינס : "כל עוקצה של התקווה בתוככי הייאוש תלוי בדרישה לפדות את עצם רגע הייאוש . התקווה עבור ההווה, כעובדה ראשונית, היא זו שממנה יש לצאת בשביל להבין את המסתורין שבמלאכת הזמן . התקווה מקווה עבור ההווה 60 עצמו [ . . . ] בעצם הרגע שבו הכול אבוד, הכול אפשרי" . הכול אבוד והכול אפשרי, ייאוש ותקווה הם צמד חמד שמחזיר אותנו להבדל בין היסטוריה להיסטורי . להיות נוכח בהיסטוריה משמע שאנו לא מסתפקים בלחיות / סתם- לחיות אלא מבקשים תוסף הכרה מהעולם, אנו מבקשים 59 . מן הקיום אל הקיים , עמ' 2...
אל הספר