אזי בדידות משמעה מוות, וקהילת הקודש לא גואלת את המת מבדידותו אלא גואלת את החיים מבדידותם בעודם חיים . אפילו בודדים מתבודדים וסגפנים מרצון, במנזרים או במבדדים וכו', מבצעים את פעולת ההתבודדות שלהם בתוך קהילה כעדות לכך שהם מסכימים עם אריסטו . אבל לצערנו, כל הפרוצדורה הזאת של קהילת קודש, כל ה"הומו סאקר" הזה, עוברים דרך הקרבת החיים עצמם על מזבח המוות, שהרי המוות של היחיד בהקשר של הקולקטיב הופך את המת לקדוש . ולצורך העניין אני מבקש להוציא את המילה שהיד ממרחב האסוציאציות הנלוות לקהילת מוות קדושה . אכן, הסובייקט, ככלב, מת לבד, אבל הסובייקט כקולקטיב מת בגאוות יחידה, קהילת המוות החיה מקדשת אותו ביודעה שכך היא מקדשת את עצמה כפוטנציאל של היות סובייקט קהילת קודש . הדת מצהירה על כך בגלוי בהכריזה על הקולקטיב החי של האומה כקהילת קודש, קהילה קדושה החיה לאור קיום מצוות ושמירה על המסורת ; ואילו המודרנה, בתיווך המכניקה הנפשית השבורה של מדינת הלאום, ירשה את הקונספט של הקולקטיב כקהילת קודש והפכה אותו לקולקטיב קדוש שלקראת מוות . ובכן, מה שמסתתר מאחורי קהילת הקודש של החיים בקורפוס הדתי ( כגון ההבטחה המקראית "...
אל הספר