נוסף של סף, ללא אופק דיאלקטי המכונה ישועה, מכיוון שהרגע ועוד רגע בתוך העבר שנגדע יבלעו את עזה אל תוך החור השחור של הרגע הבא ( בתוך הרגע הצרוף ש"נרגע" מסתתרת תהום ששמה עזה ) , מכיוון שבעזה לא רק החיים כְַּרגע הסתלקו בבושת פנים מפני המוות, גם הדיאלקטיקה התכווצה בהותירה מאחוריה שובל אינסופי של אובייקטים פנימיים בצורת אנשים ובעלי חיים מיואשים עד עפר החולקים מרחב מחיה משותף . זו אוטופיה-אפוקליפטית העשויה משוויון ערך מעוות בין אנשים לבעלי חיים שחולקים ביום ובלילה מרחב משותף המכונה אומללות, המכונה חיים-כבעלי-חיים חשופים בעירומם, במרחב שנמחק, אשר בשום מובן אינו מזכיר מרחב שאנו עשויים להכיר בו כמרחב מחיה . לכן, באשר לעזה איננו יכולים לשאול אך ורק האם אלה החיים עכשיו ? אלא האם זהו המרחב עכשיו ? ואם מה שנגלה לעינינו אינו בהכרח מרחב - מהו זה ? כפועל יוצא מכך עולה השאלה האם את עזה אנו יכולים להבין / לדבר באופן נגטיבי בלבד ? כלומר לשאול מה עזה אינה, אבל אי-אפשר להבינה באופן פוזיטיבי, כלומר, מהי עזה ? מהו זה שנגלה לנו בעזה ? איזה אין המחופש ליש נגלה לנו שלא על דרך השלילה ? או במילים אחרות - מהי כן עז...
אל הספר