אלימויות

אינה יכולה להיחלץ מהלפיתה ההכרחית של האלימות המבנית, קל וחומר שהמימושים הרי האסון של הטקסט המרקסיסטי בבשר ההיסטוריה לא הצליחו לפסוח על האלימות המבנית ואף הרחיקו מעבר לכך . כלומר, כל צורה של קיום חברתי מקפלת בתוכה מידה מסוימת של אלימות מבנית על מנת שתוכל לחרוג מהקיום האלים של הפרט אשר מתקומם ביחס לאלימות שמופעלת עליו אבל נותר שווה נפש, במקרה הטוב, ביחס לאלימות שהוא מחולל לאחרים . הניסיון לחרוג מהאלימות המבנית נוכח רק כאופק מחשבה טרנס-היסטורי, משיחי או אוטופי, חרף זאת שאנו מוצאים שגם במעשה הדמיון הפנטזמגורי הבקשה לחרוג מהאלימות לא עולה יפה בהכרח, כלומר שגם האוטופיות, אשר רובן ככולן עסוקות בלדמיין חברה שוויונית לא אלימה, משמרות אופני אלימות שונים, למשל האלימות הטקסטואלית המקדמית שדרושה לכל אוטופיה על מנת שתוכל לשמר את מצב העניינים האוטופי הלא-אלים . באופן מכליל אפשר לומר שהאוטופיות של המאות ה- 91- 20 העמידו מודל שנראה על פניו לא אלים, ללא בתי כלא, משטרה, צבא וכו' ( ולו מכיוון שעכשיו הם מיותרים ) , אבל כפועל יוצא מכך האלימות נותרת קפוצה, כבושה, כך שבסדר החברתי החדש אין לגיטימציה להיות חריג...  אל הספר