ועל הקשר בין ההיטלריזם לאימפריה הרומית היא כותבת שכן נדמה שהפרשנות הלאומית למקרא ( למשל החזרה של בן- גוריון לתנ"ך ) גרמה לכך שהן המקרא והן האל המקראי לקחו חלק אלים בעיצוב המרחב . מנגד, אי-אפשר שלא להסכים עם ההבחנה של לוינס שהתלמוד הוא ניסיון מרתק, צו אתי לדורות של יהודים, למתן את האלימות של המקרא ושל האל המקראי . בהקשר זה צריך לשים לב לאופן שבו התלמוד ממציא וממקם במרכז הקורפוס שלו את הפיגורה של היהודי כ"דרשן קולקטיבי חכם" ; הדגש מושם על פעולתם הדרשנית של "החכמים", לא של "החכם", כל זאת בניגוד לקונספט של האינדיווידואל הגאון שעומד במרכז המעשה הלמדני למן הפילוסופיה היוונית ואילך, אשר הרמב"ם למשל הוא יורש חוקי שלה . לכן אנו לא פוגשים בתלמוד למדן זוהר אחד שדרכו הידע מתארגן, ובהתאם למעשה הקולקטיבי של חכמים הפרקסיס של השקלא וטריא מועלה על נס, ואילו אלוהים עצמו כמעט מסולק מהקורפוס כקול דובר וכמושא לדיון ; כל שנותר מאלוהים הוא בת-קול אשר בסוגיה המפורסמת "תנורו של עכנאי" אינה גוברת בדיון על קולם של חכמי התלמוד, כלומר שבת-קול אינה מתפקדת כסמכות עליונה על פני חכמים בקביעת האמת ההלכתית : רבי אליעזר ...
אל הספר