על הרעב בעזה [1]

38 במערכת החיסון : "בכל יום אני מרגישה את המוות" . לאחר מספר ימים הודא מתה . מעולם לא ליוויתי רעב-גוסס-מת, אבל נדמה לי שמבין דרכי המוות זו אחת הקשות מכולן, הן עבור המורעב והן עבור העד למורעב ( בקוראי את התיאור של חסון אני כבר מת בתוכי ) . תחת המוות המגיח באחת בדממה בדמות פצצה אשר מחסלת אנשים בהותירה אחריה דממה, הרעב הוא המוות הנמתח, וככזה הוא מדמה חיים . אין לו הרף עין, הוא לא מגיח משומקום, הוא פשוט מתגנב בחשאי אל תוך החיים, ובהדרגתיות כמעט בלתי מורגשת גורע דבר מה חיוני מהחיים שעדיין מכונים חיים . וכך, אט אט מוסגים החיים לאחור . המוות כמשך מתארך, אשר נמתח אל תוך שאריות הזמן שנותר, מבצבץ יותר ויותר מבעד לחיים עד שכמעט לא נותרים מהם חיים . הרעב רוצה את החיים שלו, את תחום המחיה שלו, לכן הוא כזה שתלטן, כלומר המוות גופא בלובשו את דמות המורעב משתלט על החיים . וכך, במו עינינו אנו חוזים כבחזיון בלהות במוות הזוחל באין רואה לעבר המורעב בעודו בחיים, כלומר בעוד המורעב בחיים ובעוד המוות בחיים, שכן לאחר שהמוות ממית את המורעב הוא ממית גם את עצמו, את עצם הישות המופשטת מכל קיום של חייו כמוות שנוטל חיים...  אל הספר