למרות שהמוות בעזה מופיע גם עם רדת החשכה, הוא מגיח לאור יום, אבל הוא נותר אפל מכיוון שאין מוות בהיר . כלומר, בהגדרה גם המוות בעזה הוא אלח אפל, אבל יש בו משהו גלוי מאוד, הוא נעשה לאור יום, לעיני כול, הוא אישי וקולקטיבי, הוא לא סוד, לא מתביישים בו, אפילו מתגאים בו . אולי זו האפלה האמיתית של המוות האפל, שלא מתביישים בו, רק זורקים לעברו מבט חלול, בהנחה שבכלל מביטים בו, שהרי על פי התקשורת הישראלית יש מוות בעזה, אבל למרות ההכרה בו, למרות ההצבעה עליו ומניית מספר המתים, בכל זאת הוא נותר בתקשורת / חברה הישראלית מוות יתום המשול לאין, כאילו לא די בכך שיש אנשים יתומים בעזה, אזי עכשיו גם המוות עצמו נותר יתום . וכך אנו מוצאים את עצמנו לכודים במופע היש שהופך לאין . נדמה שזה פילוסופי מאוד מצד התקשורת, מכיוון שהמוות שמופיע לשבריר שנייה הופך מייד לאין במקביל להופעתו שמלכתחילה מוגדרת כאין, ובהותירו מאחוריו שובל עשן הוא מתפוגג בתוכנו מבלי שנוכל להגיב על כך . זה ה"הוקוס פוקוס" של המוות כיש שהוא אין שמעלים את עצמו כמו שמעלימים מוות אפל, אלח אפל . והנה דוגמה למוות שנכתב ולא נעלם, המוות ללא קבר, המוות שעדיין ל...
אל הספר