אבל ייתכן שהשפה עצמה היא היש הנגלה, המתעתע, של עולם התופעות, השפה כתופעה שמשגעת אותנו לא פחות מהתופעות עצמן, כלומר שהשפה מוצבת כיש החושף את הישות הבלתי נגישה שהיא בה בעת גם השפה עצמה . ובחזרה לפרמנידס שאצלו הכול לא זורם : לפי ההיגיון הבריא שלו אפשר לקבוע שבעזה נותרו סימני חיים, היש ישנו והאין אינו, והשאלה העומדת על הפרק היא החיים עצמם, חיים שראוי לחיותם כחיים וחיים שלא ראוי לחיותם, כלומר החיים בעירומם, החיים החשופים כמצב תרגום : בנימין זינגר, רסלינג, 2025 ) . ואילו הקיים הוא האדם שמושלך להוויה, אבל הוא בבחינת ישות שיש לה זהות, מודעות, בחירה ומשמעות, כלומר הקיים ( האדם ) נלכד בתוך הקיום האנונימי ומבקש להיחלץ ממנו על מנת לייסד סובייקטיביות ומשמעות, הווה אומר ללכת מעבר לקיום הסתמי, ללכת מעבר ללילה האנונימי של האדם על מנת להשעות את היש האלמוני לטובת הופעת רשות יחיד, הופעת שֵׁׁם . והסובייקטיביות הזאת שלוינס מתאר תחת המסמן "קיים" כרוכה במאבק תמידי לנוכח התמקמות הסובייקט ברגע הנוכח, כאדון הזמן וכמעורב בזמן : "הרגע גודע את אלמוניותה של ההוויה באופן כללי [ . . . ] היש הוא חסר קצב, כמו שחסרה פרס...
אל הספר