אם אפשר לומר במעין פרפרזה על לוינס . אם יש לי יד - היא נשמטת מעזה ; אם יש לי פה - הוא נסוג ; אם יש לי עיניים - הן נעצמות . * * * ספר זה, שהחל להיכתב בימים הראשונים של הכניסה הקרקעית של הצבא לעיר עזה, כמעט שנתיים לאחר פרוץ המלחמה, נכתב בין השאר בליווי טקסטואלי של עמנואל לוינס, עז א-דין שהאב, ניר חסון, ולדימיר נבוקוב, חוסאם אל-מדהון, סימון וייל, סאמר סינג'ילאווי, היינריך בל, רואן סלימאן, ג'קי חורי, שירין פלאח סעב ומוריס בלאנשו . מקום מיוחד שמור בכתיבת ספר זה לעמנואל לוינס, אשר את ספרו "מן הקיום אל הקיים", שראה אור בשנת ,1947 שנתיים לאחר ששוחרר מהשבי הגרמני כחייל צרפתי, קראתי בגעגועים למשהו שאיני יודע לבטא את שמו . "מן הקיום אל הקיים", אשר מנהל דיאלוג מעל ומתחת לפני השטח עם היידגר, הוא ספר פילוסופי-פנומנולוגי של לוינס, כלומר הוא חב חוב גדול גם להוסרל ( מורו ) , אבל זהו גם ספר אישי מאוד : השבי, המחנות והשחרור מקופלים בו בצורה המיוחדת לארטיקולציה של לוינס בשפה . מיותר לומר עד כמה ספר זה העניק לי רוח גבית, לא בהכרח פילוסופית אלא יותר רגשית-רטורית . כמו משב רוח רענן המגיע משומקום מובחן הוא עז...
אל הספר