חגי ארליך 118 הצדדים - אִת ההיסטוריה הקודמת הרלוונטית סקרנו לעיל - הם לאִ גלשו לעימות ישיר, והסתפקו במגעים דיפלומטיים . אִת המגעים מהצד האִתיופי, הן באִו"ם והן בקהיר, ניהל כאִמור אִָקלילוּ הָבְּטה-ווֹלד, נאִמנו המסור של היילה-סלאִסה ומי שיהיה ראִש ממשלת אִתיופיה מ- 1961 ועד קריסת המשטר ב- 1974 . אִקלילו ידע אִיך להעביר לבני שיחו המצרים, כולל למלך פאִרוק, אִיומים מוסווים למחצה בנושאִ חסימה אִפשרית של הנילוס הכחול . מצרים מצדה שבה וטענה לבעלות על אִריתראִה בהסתמך על היותה יורשת האִימפריה העות'מאִנית בים-סוף, ועל שלטונה בשטח בימי הכדיב אִסמאִעיל . ואִולם עניינה באִריתראִה היה מותנה בהשגת שליטה על סודאִן, דבר שהבריטים התנגדו לו מכל וכול . ההכרעה בנושאִ אִריתראִה נפלה רק אִחרי קריסתו של המשטר המלוכני-פרלמנטרי של מצרים . ב- 23 ביולי 1952 הפילו קציני הצבאִ המצרי אִת המשטר הישן והחלו להשליט אִת מה שכונה לימים המשטר הנאִצרי . תחת הנהגתו הבלעדית המתגבשת של הקולונל גמאִל עבד אִל-נאִצר, הלכה מצרים ונפרדה מהאִסטרטגיה הלאִומית הוותיקה שכוונה לעמק הנילוס, לסודאִן, ולכן גם לאִריתראִה . במקום זאִת, פנת...
אל הספר