הדו-שיח בין מרדכי לאסתר אלא מתמקד בדברי מרדכי האחרונים שהביאו את אסתר לפעולה . המדרש מצִביע על הדרך שבה משלב מרדכי איום עם דברי חיזוק וביטחון בה' כאופן הנכון לפנות אל האדם הזקוק להכוונה - "מיכן את למד דרך ארץ [ . . . ] דוחה בשמאל ומקרב בימין" . 124 בהמשך לכך המדרש מפתח את הפסוק שבו אסתר נוקטת יוזמה ומנחה על קיום הצִום . המדרש מדגיש שגזֵרת אסתר אינה טכנית בלבד לקיומו של צִום אלא כרוכה גם בהנחיה רוחנית לאספת העם ולתפילה . לפי המדרש, אסתר אינה קוראת לצִום כדי להגן על עצִמה, כפי שעולה מהפסוקים, אלא כדי להניע מהלך רוחני של תשובה בקרב העם כולו . דברי אסתר נתפסים כתוכחה על מעשי העם "צִומו על מה שאכלתם ושתיתם במשתה אחשורוש" . התוכחה מומחשת באמצִעות משל - "הא קורא [ = ליבו האכיל של הדקל ] והא קולתא [ = קורתו, קוצִיו החדים של הדקל ] ", שמשמעותו היא שהאדם לוקה מהדבר שבו חטא . הרעיון של אסתר הוא שהעם שאכל ושתה במשתה אחשוורוש שלא כראוי יכפר על אכילתו זו באמצִעות הצִום . הצִלע הבאה בפסוק, המפרטת את גזֵרת הצִום - "שְִׁלשִֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם" - נדרשת בשתי דרכים . תחילה מובאת דרשה כמעט פשטנית המב...
אל הספר