כיום קיימת ההבנה שהסימפטומים הקשים , לדוגמה הדיסוציאציה , נוצרים תוך קשר הדוק בין התוך-נפשי והתרבותי . כלומר , הסימפטומים הקשורים לטראומה מתפתחים ומתקיימים על רקע העדר הכרה בין- אישית ותרבותית , והעדר תהליכי תיקון מתאימים , ובמקביל על רקע אסטרטגיות התמודדות תוך-נפשיות . והם נשמרים באמצעות ההכחשה של האלימות כלפי נשים וילדים , וכישלון לאבחן את הנזקים הנפשיים הקשים כתוצאה מהטראומות של האלימות הזו , ולא כהפרעה נפשית שעומדת בפני עצמה . כך, נשים שעברו גילוי עריות בילדותן וסובלות מקשת רחבה של סימפטומים נפשיים מאובחנות לא פעם כבעלות הפרעת אישיות גבולית , מבלי לקחת בחשבון שהסימפטומים ) דיסוציאציה , קשיים לתת אמון וכד' ( הם תוצאה מובנת של אותה התעללות . עלינו להכיר בכך שהמבנה החברתי , אשר מאפשר את ההתעללות הנפוצה בילדים כמעט ללא הפרעה , מנציח גם את הדינמיקות של ניצול , דה-הומניזציה , אובייקטיפיקציה , מיסוגניות ) שנאת נשים ( , ארוטיזציה של שיעבוד הנשים , והאדרה של שליטה כצורות של התקשרות אנושית . התנועה הפמיניסטית טבעה את הביטוי "האישי הוא פוליטי" והכירה בחשיבות החיבור שבין ניתוח הפתולוגיה של הסי...
אל הספר