642׀ ד"ר קייסי מינס התבוננתי בעור הגולמי, החשוף והקרוע של צווארה מכל פצעי הדקירה, וניסיתי לדמיין מה קרה לאישה האומללה הזו פחות משעה קודם לכן . האלימות, הזעם, הפחד, הצרחות, הדם, הסכין החדה . ראיתי בעצמי אישה אמפתית מאוד . זכיתי בפרס גוֹלד להומניזם בסטנפורד, הבית שלי היה זרוע ספרי התפתחות אישית, והכינוי שנתנו לי בני משפחתי היה "משכינת השלום" . אך באותו רגע, המחשבה הדחופה ביותר שחלפה במוחי היתה הצורך לישון . התקשרתי לרופא הממונה עלי כדי לעדכן אותו במה שקרה . הוא קטע את דברי תוך שניות, נבח, "את באמת מעירה אותי כדי לספר לי שמישהי מתה ? " וניתק לי בפרצוף . באותו רגע הייתי המומה, אבל בדיעבד, אני יכולה להבין את תגובתו . מתמחים העירו אותו כמעט כל לילה, למחרת ציפה לו לוח זמנים צפוף בחדר הניתוח, וממש כמוני, הוא ייחל נואשות לשנת לילה טובה, גם אחרי 30 שנה בתפקיד . בשנה החמישית שלי, לאחר שמוניתי למתמחה ראשית, כל ניסיון להביט אחורה אל תקופת ההתמחות הניב תמונות מטושטשות בלבד . את רוב זמני באותן שנים העברתי בחדר ניתוח ללא חלונות, "גנבתי" שעת שינה פה ושם כשהצלחתי למצוא הפסקה קצרה, ודחפתי לפה אוכל ארוז ו...
אל הספר