על החלטתי, ובעקבות זאת התפתחה שיחה קשה . לאחר שהסברתי את מניעי וביקשתי מהם לנסות להיכנס לנעלַי, השיב לי עמוס ג', אחד הלוחמים בצוות, "אין לנו שום כוונה ולא עניין להיכנס לנעליך . אם אתה רוצה או לא, אנחנו יוצאים היום הביתה" . וזו היתה רק ההתחלה . סיימתי את השיחה, ביקשתי מהם להישאר בחדרים ופניתי אל עבר הלשכה לדווח לעמירם . לרגע ארוך היה בי חשש אמיתי שהמבצע לא יבוצע . לזכותו של עמירם, שנתן לי גיבוי מלא, ייאמר שלא התעקשתי להישאר על צמרתו של העץ הגבוה שעליו טיפסתי, ומהר מאוד הגענו שנינו להחלטה משותפת ‑ "להפוך את הקערה על פיה" . היה ברור לעמירם ואף לי שעד כמה שהטיעונים הנקודתיים שלי היו ענייניים, התמונה הגדולה היתה שונה לגמרי . הלחץ שבו נמצאו הלוחמים בעקבות האימונים הקשים והתובעניים במשך תקופה ארוכה, החשש והפחד אצל אחדים מהם מהמבצע, כמו גם הקִרבה לתאריך השחרור, וכנגד זה הקשיחות וההקפדה היתרה שלי ‑ הם שהִטו את הכף . החלטנו להתקפל מההחלטה על הריתוק, ויתר על כן ‑ "לקלף" לאותה שבת את רוב הרכבים 238 מקציני המטה וממפקדי הצוותים, כדי לחלק אותם לחברי הצוות, הרכים 239 ולהוציא אותם הביתה מוקדם כבר באותו...
אל הספר