האמון של היחידה ביכולתה, בעצמה, נבנה קודם כול "דרך הרגליים", ובעיקר עם רצון עז, בלתי מתפשר, ובלתי מוגבל, לעשייה אינטנסיבית ולהתמודדות . ■ ■ ■ במשך שנים מאז השחרור ולמעשה עד היום, במפגשי הצוות ‑ גם של הצוות שבו הייתי חייל, וגם של הצוות שעליו פיקדתי ‑ חזרו וטענו בנות הזוג שלנו, בהבעה שנעה בין זלזול לרחמים, שהיינו כולנו סגורים ואטומים לרגשות, ושכמה מאיתנו נשארו כך עד עצם היום הזה . איני מנסה לסתור טענה זו, אך ייתכן שישנה גם פרשנות אחרת ; פחות משבוע לאחר המבצע חזר שחר בבהילות ללימודיו בפקולטה להנדסה שבבאר שבע, לימודים שאותם החל כביכול ‑ כיוון שברוב הזמן הוא הוביל את האימון האינטנסיבי למבצע ‑ כחודשיים קודם לכן . מפקד הצוות המוביל ואנשיו סיימו את שירות החובה ‑ ומיד השתחררו . אנשי המילואים, שלקחו חלק במבצע, חזרו איש איש לעיסוקיו ולביתו . נותרתי לבד, מחויב לפעול במלוא המרץ כדי לא לשקוע במערבולת שניסתה למשוך אל תוכה את היחידה כולה ‑ ואותי, העומד בראשה, כלפי מטה . כל אחד מאיתנו נשאב, יש מי שיאמר ברח, לעולם אחר . מפקדי ולוחמי הכוח המבַצע שהשתחררו נפלטו החוצה לאזרחות, השתבללו ונסתגרו בתוך עולמם הח...
אל הספר