ערב יום כיפור 1973 תפס אותי בבית, לוחם קומנדו ביחידת העילית של צה"ל . חברי, עמרי מריאן, כתב גלי צה"ל, היה אף הוא בביתו, בעוד רוב בני המחזור שלנו משכונת נווה מגן שברמת השרון היו "פשוט שריונרים" . רובם 18 שהוכרזה בצה"ל . מפקדי מחלקות צעירים שנשארו בבסיס בשל כוננות ג' זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוכרזה כוננות ג' בצבא לפני המלחמה, וחברַי השריונרים רותקו לבסיסם . באותו ערב היינו אמא, אבא ואני מסובים לשולחן לארוחה מפסקת, מארחים את שכנינו אהרל'ה ונחמה יריב . אהרל'ה, חבר קרוב של אבא, האלוף אהרן יריב, היה ראש אמ"ן בתקופה שבה אבא היה רמטכ"ל . המתיחות במדינה והכוננות הגבוהה בצבא נכחו סביב השולחן, אך לא במידה רבה . בתום הארוחה הצטרף עמרי אלי ואל חברתי ידידה, ויחד קפצנו לאורלי רפמן ובילינו את הערב בנעימים . למחרת, השכם בבוקר של יום כיפור, צלצל הטלפון בביתנו פעמיים ‑ אבא נקרא לישיבת ממשלה בהולה, ואני נקראתי לחזור ליחידה . ביום השני למלחמה עלתה היחידה כולה לרמת הגולן . התמונה הראשונה שנגלתה לעינינו, כאשר הבטנו מרכס המירון מזרחה, היתה של רמת הגולן אפופת אש ועשן . השתלטנו על שיירת זחל"מים ריקים שיועדה לכ...
אל הספר