196 מנחם פרי הכפול של ברנר ברשימת-הזיכרון , שהצבעתי עליו כמה פעמים , מגיע בסצנה הזאת לשיאו : ברנר-עצמו מנהל דיאלוג נוקב ואכזרי , שבו הוא גם ממלא את תפקידו של גנסין מול עצמו , ברנר . ברנר הגיע לבית-הדפוס וראה את המלה " אותי " שנדפסה במקום 125 והדיבור האחרון שלו אל גנסין ) פרט למלות הפרידה " אותה ", שבוודאי נאמרו באסרו-חג בתחנת ווטרלו ( היה הזעקה : " אוי , אורי- ניסן ! אוי , אורי-ניסן ! מה זה עשית לי ? " גנסין שתק , רק הצטחק והביט בדממה , ולבסוף הסתובב ונעמד בפניו אל החלון , עדיין בלי אומר . ההצטחקות היתה גנסין של פעם , תגובה של " איש רך , טוב , זוכר חסד-נעורים ", גנסין שאינו רוצה בריב , גנסין של " ואתה - סלח ] . . . [ הייתי מספר לך אגדה יפה " ) עמ ' 308 - 309 ( ; של " מה אעשה לך " ) עמ ' 357 ( ; של " האמת אגיד - ירא אני קצת ממך " ) עמ ' 361 ( ; של " אוי מה אתה עושה לי , יוסף-חיים ] . . . [ אחי , אחי הטוב , איני רוצה ברוגזה " ) עמ ' 380 ( . אך קול הצחקוק הקל נמוג חיש אל מבט בדממה , מבט שהיה שונה , דוקר , חדש . אותו זוכר ברנר עד לַכתיבה ב- ,1914 " את המבט ההוא קשה להשכיח מן הלב " . וברנר ...
אל הספר