הקיץ האחרון של התמימות כדי להבין את הייאוש השקט של 2026 , חייבים לחזור לקיץ הרועש של 2011 . הקיץ האחרון שבו הציבור הישראלי עוד האמין שאם רק יצעק מספיק חזק — מחירי הדיור ייכנעו . זה התחיל בפוסט בפייסבוק . דפני ליף, אשת קולנוע צעירה, קיבלה הודעה מבעל הדירה שלה שהיא צריכה לפנות אותה בקרוב . במקום לארוז ארגזים ולעבור לדירה מתפוררת אחרת, היא עשתה מעשה שנראה כמו התחלה של סרט סטודנטים : היא לקחה אוהל והלכה לגור בשדרה . זה היה אמור להיות קוריוז תל-אביבי, עוד מחאה טרנדית שתיגמר כשהסוללה בנייד תיגמר . אבל אז קרה קסם . תוך ימים ספורים, שדרות רוטשילד — סמל ההצלחה, האספרסו והסושי — הפכו למחנה פליטים של מעמד הביניים . וזה היה מרשים בכל קנה מידה . אנשים זרים, שבמצב רגיל היו חולפים זה על פני זה עסוקים וממהרים, עצרו לדבר . הם גילו שהם חולקים את אותו סוד מביש : שגם הם, עם התואר השני והעבודה בהיי-טק או בהוראה, לא גומרים את החודש . שגם הם מפחדים על העתיד שלהם במדינה . האוויר היה דחוס בלחות ובסולידריות . בין האוהלים הצבעוניים הסתובבו צעירים עם גיטרות, אימהות עם עגלות, ופנסיונרים שהבינו שהנכדים שלהם בבעיה ....
אל הספר