152 נאן שפרד אני מוסיפה לו בכל פעם שאני יוצאת אל ההר – העין רואה את מה שלא ראתה קודם לכן, או רואה בדרך חדשה את מה שכבר ראתה . כך הוא הדבר גם עם האוזן, עם שאר החושים . זוהי חוויה שגדֵלה ; ימים בלתי מובחנים תורמים את חלקם, ומדי פעם בפעם, בלתי צפויות ובלתי נשכחות, מגיעות השעות שבהן שמיים וארץ נסוגים, ואנו עדים לבריאה חדשה . הפרטים הרבים – משיכה כאן, משיכה שם – מתכנסים לרגע במיקוד מושלם, ואפשר לקרוא סוף-סוף את המילה שהייתה שם למן ההתחלה . הרגעים האלה מגיעים באורח בלתי צפוי, אך מצייתים, כך נדמה, לחוק שפועלו מובן רק במעורפל . הם מגיעים אליי לרוב, כפי שציינתי, כשאני מתעוררת משינה באוויר הפתוח, בוהה כמוכת אֵלֶם בזרימתם של המים ומקשיבה לשירתם, ויותר מכול לאחר שעות של הליכה רצופה, כשהמקצב הארוך של התנועה נשמר עד שהתנועה מורגשת, לא רק נרשמת בַּמוח, בתור "המרכז הדומם" של ההוויה . באורח דומה, אני מניחה, ודאי פועלת נשימתו המווּסתת של היוגי . כשצועדים כך, שעה אחר שעה, בחושים מכוּוננים, מצעידים את הבשר לכדי שקיפות . אבל שום מטאפורה, שקוף, או קל כנוצה , איננה מספקת . הגוף אינו נעשה זניח, כי אם ראשון במ...
אל הספר