140 נאן שפרד של אור הלך ודעך לאיטו, שמעתי בתוך הדומייה קול חבטה רך, כמעט בלתי מוחש . הוא היה חזק מספיק לגרום לי להסב את ראשי . והנה על מוט האוהל לילית מצויה מביטה לעברי . הצלחתי אך בקושי להבחין בצורתה כנגד השמיים . הבטתי בחזרה . היא הפנתה את ראשה מצד לצד, פעם עין אחת עליי, פעם האחרת, ואז התמוססה אל תוך האוויר בדומייה כזו, שאלמלא צפיתי בה, לא הייתי יודעת שהיא הסתלקה . לשמוע את תנועתה של הלילית – זה נדיר, ניצחון זעיר . שירת ציפורים, והרעשים שמשמיעות ציפורים שאינם שירה, והקולות הקטנים של תנועותיהן, הם שם למשמע אוזניים . אם יש קריאת ציפור אחת שמגלמת עבורי את רוחו של ההר, זוהי קריאתו של החופזי הזהוב המתרוצץ במקומות השוממים והנידחים . אבל האוזן יכולה להאזין גם להמולה . רוחות מתנפצות כנגד גַארב קוֹרי בקול רעמם של ימים זועמים ; אפשר לשמוע את האוויר מרסק את עצמו על גבי הסלע . שברי ענן מפגיזים את הארץ ורועמים במורד הגיאיות, ורעם מהדהד בנהמה ממושכת ומאיימת בשקע הצר של לוֹך אֶייבוֹן . האנושות מולעטת ברעש ; אבל כאן למעלה, הפראות העירומה, הקדמונית הזאת, חתך הרוחב האינפיניטסימלי הזה של צליל מהאנרגיות...
אל הספר