ריחא | 29 באפריל 1950 , ' [ . . . ] שמור המקום הראשון והמכריע למדינת ישראל [ . . . ] ורק במסגרתה 52 עבור בן-גוריון זו הייתה סוגיה מעשית כשם שהייתה הממלכתית תיתכן הפעולה' . עקרונית . בשנים הראשונות לעצמאות, שנות עליית ההמונים והמאמצים לקליטתה, לא אחת פעלה הסוכנות על דעת עצמה, ללא קבלת היתרים לפעולותיה ובאופן שלא עלה בקנה אחד עם האינטרסים של המוסדות הממלכתיים . 'הגורם הפסיכולוגי שהרגיל את הסוכנות ליחס הזנחה וביטול כלפי הממשלה עוד מימי המנדט [ . . . ] לימד אותם את השיטה של העמדתה בפני העובדות', טען נציג צה"ל בדיון סביב סוגיה זו שקיימה מועצת התכנון העליונה בספטמבר 1952 ושבה הועלתה דרישה לחייב את הסוכנות 53 לפעול באופן מוסדר ובכפוף להיתרים . חוק המעמד של ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לארץ-ישראל ( התשי"ג- 1952 ) הטיל על הסוכנות באופן רשמי את האחריות לקליטת העולים . בן-גוריון ראה בחוק שני בחשיבותו רק לחוק השבות . אלא שגם כעת לא שככה המתיחות בין הממשלה למוסדות הלאומיים, ולמתיחות הזו נודע ממד פוליטי מעבר לזה העקרוני . נראה שבניסיונותיו של בן-גוריון להגדיר במדויק את תפקידיהם ואת סמכו...
אל הספר