160 פרק שביעי עם בוא העלייה הגדולה – שבה הגיעו לארץ אלפים ואולי רבבות של חולי גזזת – הפכה הגזזת שוב לתופעה שכיחה ולבעיה בבריאות הציבור . הגישה המקובלת הייתה, שהגזזת היא מחלה רצינית, מידבקת מאוד, הדורשת טיפול יסודי לחולה ותכנון ממלכתי לארגון הטיפולים ומניעת הפצת המחלה . לאור גישה זאת אורגנו שורות של בדיקות סריקה לגילוי המקרים ( בעיקר בבתי ספר ) ומרכזי טיפול . סקירות שונות התפרסמו במרוצת השנים על הגזזת בין העולים ועל מהלכה בארץ . שניצר ואמרנס מסרו על % 7 . 10 נגועי גזזת ו- % 3 . 1 נגועי יערת בין 11,000 עולים ממרוקו . 13 הם הדגישו שהמחלה איננה נדירה בין הנשים, ואלה כנראה מדביקות את ילדיהן . בריל תיאר את המצב במעבדות שבעמק, 14 וטולצ'ינסקי סקרה את המצב במעברות שבסביבות תל אביב תוך הדגשת הקשיים המעשיים בפעולות נגד הגזזת בתנאי המעברות . 15 קצנלבוגן, 16 דוסטרובסקי ואחרים, 17 וברלין ומאירוביץ, 18 סיכמו את ניסיונם בשטח זה במרפאות העור בירושלים ובתל אביב . במשך השנים קיבלה המלחמה בגזזת דפוסים קבועים : אחיות בתי הספר ( או אחיות מיוחדות לגזזת ) בודקות את ילדי הגנים ובתי הספר פעמיים בשנה . מן הילדים...
אל הספר