256 מדינת הישראלים לאומיים לבין חוויית חיים יום-יומית . מתוך המפגש הזה נוצרה שפה חזותית ייחודית, שבה העבר וההווה אינם נפרדים אלא משוחחים מזה ומעצבים זה את זה . בתוך שיחה זו אפשר לראות את מה שהופך את האומנות הישראלית ליותר מתיעוד, שכן היא מהווה שיקוף של הנפש הישראלית, וגם מגבשת אותה מחדש . בציור ובפיסול של העשורים הראשונים ניכרת השאיפה לעצב דמות לאומית חדשה . אומנים כמו נחום גוטמן, ראובן רובין, יוחנן סימון וציירי ארץ ישראל ביקשו לראות את הנוף המקומי לא כמקום רחוק או קדוש, אלא כמרחב חי שיש לתת לו צורה . גוטמן ורובין ציירו את הארץ כחזון של התחלה, ואילו יוחנן סימון העניק למרחב הקיבוצי דימוי של אוטופיה ילידית חילונית, חיי פשטות בתנאי מרחב ושמש, מציאות שבה העבודה, השותפות והצבע הופכים לסמל של חיים ישראליים אפשריים . הנוף, הדמויות והמבט שואפים להראות לא רק מה יש כאן, אלא מה אפשר שיהיה כאן . כך האומנות לא רק תיעדה את הנפש בראשית דרכה, היא גם ביימה אותה . בהמשך, כשהחלו להיווצר סדקים במיתוס הציוני, האומנות הפנתה את המבט גם אל המקומות הכואבים שבתודעה הישראלית . יגאל תומרקין ומנשה קדישמן לא זנחו א...
אל הספר