164 מדינת הישראלים ראתה בעברית לא רק אמצעי תרבותי אלא עיקרון מארגן של הזהות הלאומית המתחדשת . המעבר של מרכז הכובד מאירופה לארץ ישראל חידד את ההבחנה בין ציונות אירופית המנותקת משפה לאומית חיה לבין הנהגה מקומית שעיצבה יום-יום את חיי היישוב בעברית . לשון זו נעשתה למרכיב מגדיר של הקולקטיב, לשפה שבאמצעותה עוצבו מחשבה פוליטית, חיי רוח, מחקר מדעי וניסוח החזון הלאומי לעתיד . בתוך כך הפך היישוב לישות תרבותית ופוליטית של ממש, שיצרה את התנאים האובייקטיביים של אומה מודרנית : אוכלוסייה מרוכזת במרחב אחד, מוסדות פוליטיים וכלכליים מתפתחים, תשתיות חינוך ותרבות ולשון אחת המשמשת בסיס לדמיון לאומי משותף . מתוך מציאות זו צמחה התביעה לזהות ברורה למדינה שבדרך . לא עוד מדינת יהודים במובן פוליטי בלבד, אלא מדינה עברית – מדינה המבוססת על שפה חיה, תרבות מקורית ואתוס לאומי עצמאי, המשקפת את תרבותו של היישוב יותר מאשר את התפיסות של ההנהגה האירופית שהובילה את הציונות בראשיתה . חיים ויצמן, יושב ראש ההסתדרות הציונית וממנהיגי התנועה בראשית המאה העשרים, חתר להקמת מדינה עברית בארץ ישראל, מדינה בעלת שפה, תרבות, מוסדות ותוד...
אל הספר