א מ ו נ ה 203 נועד לו . המלאך אלוהי, אך מופיע בדמות אדם ובידו חרב . אלא שכמו תמיד אצל קפקא, אין זה סוף פסוק . ברגע שנשברת אחדות ויציבות המבט, הופך המלאך למנורת שמן פשוטה, שכמותה מוצאים במקומות הנחותים והנאלחים ביותר . האלוהי הופך לנגד עיניו לחפץ, עניין שימושי שתכליתו מחוץ לעצמו, והמשרת את השולִיים והגסים שבאנשים בפונדק יורדי הים . ואכן, הגיבור מוצא נחמה מסוימת בנעיצת נר ובישיבה לאורו במהלך הלילה . הוא אינו חוזר למצבו הכלבי-תזזיתי שלפני ההתגלות . מבטו גם אינו נותר מקובע אחוז בחיזיון האור והמלאך המתהווה מתוכו . הגיבור הפך מסוגל עתה לשבת בשקט לאורו של נר לאורך הלילה . במילים אחרות, תגובתו המעשית, היומיומית, הַפעילה, מאפשרת לו עתה לשכון במצב “הבינוני השפיר“ ללא העצבנות והחרדה . הבה ניזכר בדבריו של קירקגור, כי כל הצרות בעולם היו נמנעות לו היה ביכולתו של האדם לשבת בשקט בחדר . המנורה הפשוטה מאפשרת כאן נגיעה במושא החיזיון דרך השקט והשלווה שאפשרה החוויה לגיבור . יש פה רמיזה לעוצמה ולאפשרות שבחוויות נשגבות של נוכחות . הן עשויות להעניק לנו אור ומעט שקט ונחמה בלילות חיינו הארוכים, ללא שאנו נדרשים ...
אל הספר