174 ד"ר מיקלוש ניסלי זאת היתה הפעם הראשונה במהלך שהותי במשרפות שמשלוח שנשלח ל"מחנה ההחלמה" של אושוויץ לא חוסל תוך שעה מהגעתו, לא בגז ולא באקדח, אלא להפך — קיבל טיפול רפואי ורשות לנוח במיטות הבלוק של בית החולים שבמחנה . פחות משעה אחרי כן הגיעה עוד רכבת ועליה 500 יהודים מסלובקיה : קבוצה של זקנים, נשים וילדים רכים . הם יצאו מהקרונות . עקבתי בשימת לב אחר ההתרחשות . הסתדרות בשורות וסלקציה היו סדר ההליכים הקבוע ברמפת היהודים . אבל מה שראיתי עכשיו היה שונה לגמרי מהנוהג המקובל . הנוסעים הלאים נשאו עמם את מטענם הכבד כשירדו מהקרונות, וכולם כאחד פנו ימינה אל מחנה D . אמהות דחפו לפניהן עגלות ילדים, והצעירים עזרו לזקנים ללכת . תגובתי המיידית היתה התלהבות . לא היה כל ספק : שערי המשרפה נשארו סגורים בפני המגורשים שנשלחו אל מותם . בעיניהם של אסירי המחנה האירוע היה סימן טוב ומעורר תקווה לבאות . בעיני הזונדרקומנדו, לעומת זאת, היה הסימן רע ומר, כי הוא הצביע על הסוף הקרב . הייתי בטוח שהחיסול יבוצע עוד לפני ארבעת החודשים המוקצבים . חיים חדשים החלו במחנה . לא היו עוד המתות אלימות, אבל את העבר המגואל בדם היה ...
אל הספר