30

168 ד"ר מיקלוש ניסלי כשנזכרתי שהיום יום כל הקדושים . דממת מוות אפפה את אושוויץ . מדרגות הבטון הקרות הובילו למטה והתמוססו אל תוך החושך . ארבעה מיליון בני אדם חפים מכל פשע נפרדו לשלום מחייהם על אותן מדרגות עצמן, וירדו אל מותם בידיעה שאפילו אחרי מותם גופותיהם המעונות לא יזכו למנוחה שבקבר . כשעמדתי שם לבדי, על ראש המדרגות, שם דרכו גם הם במסע הקצר והאחרון שהם עשו עלי אדמות, חשתי כי חובתי היא לעצור ולזכור אותם זמן- מה בחמלה שיוצאת מהלב, בשמם של קרוביהם וידידיהם, שעדיין חיים, אולי בשמחה ובבריאות טובה, אי-שם בעולם . עזבתי את המקום שכוח האל הזה וחזרתי לחדרי . כשפתחתי את הדלת הבחנתי שהוא לא מואר כרגיל על ידי נורה חזקה, אלא באור מהבהב של נר בודד . המחשבה הראשונה שעלתה על דעתי היתה קצר חשמלי . אבל אחר כך ראיתי שעמיתי הפרופסור לשעבר מבית הספר לרפואה בסומבטהיי יושב ליד השולחן, מרפקיו שעונים עליו, ראשו נח על שתי כפות ידיו, עיניו ריקות המבע בוהות בלהבת הנר והרהוריו רחוקים לאין שיעור . הוא אפילו לא שם לב לנוכחותי . האור המפחיד היבהב במסתוריות על פניו . נגעתי קלות בכתפו . "דינש," אמרתי חרש, "לזכר מי הדל...  אל הספר