159 הייתי הר ופא ה יהודי של מלאך המו ות כשהגיעו, רדופים ומעונים, שבורים פיזית ונפשית מחמש שנים של חיים בגטו, מדוכאים מידיעת היעד הטרגי של גזעם המקולל ומותשים מעבודת כפייה, הם היו כבר אדישים לגמרי . אף כאשר עברו את סף המשרפה, בידיעה שזוהי הכניסה אל המקטע האחרון של חייהם, הם עשו זאת בשוויון נפש . ירדתי לאולם ההתפשטות . הבגדים והנעליים היו פזורים על הרצפה . אך ממילא הם היו מתקשים לתלות את קרעי העור והעץ שנחשבו לנעליים, ומספר המלתחה שקיבלו לא עניין אותם כלל . את מטען היד שמטו בכל מקום שבו עמדו באותו הרגע . אנשי הזונדרקומנדו שתפקידם היה למיין את חפציהם, פתחו כמה חבילות והראו לי את תכולתן : כמה ביסקוויטים עשויים מקמח תירס, מים ומעט שמן פשתן, במקרים אחדים קילו או מעט יותר של פתיתי שיבולת שועל . זאת היתה כל הצידה שלקחו איתם לדרך . כשהגיעו המשלוחים הבחין ד"ר מנגלה בשורות הממתינים לסלקציה בגיבן כבן חמישים . הוא לא היה לבדו . לידו עמד נער גבה קומה ויפה תואר, בן חמש-עשרה או שש-עשרה . בכף רגלו הימנית ניכרה דפורמציה שתוקנה באמצעות לוחית מתכת ונעל אורתופדית בעלת סוליה עבה . הם היו אב ובן . ד"ר מנגלה ...
אל הספר