135 הייתי הר ופא ה יהודי של מלאך המו ות על שורות הבלוקים הרעועים . במזיגה של עצב וחמלה הסתכלתי עוד פעם על החיזיון הגרוטסקי של הנשים והנערות שלנו : הן, שהיו פעם מצודדות כל כך, מטופחות כל כך, מאופרות ולבושות בקפידה, היו עתה קירחות ומוכות רזון, לבושות כדחלילים, מעורטלות מכל הדרת אנוש, רוחות רפאים של מה שהיו בעבר . כשחזרתי למשרפות נוכחתי שאני רועד והבנתי לפתע שהסתיו הגיע : כעת היה כבר סוף ספטמבר . הרוח הצפונית גלשה מפסגות ההרים המושלגות, חדרה בשריקה דרך גדרות התיל וטילטלה את התריסים, שהגיבו בחריקה מבשרת רעות . בעל הכנף היחיד שאיכלס את האזור שכוח האל הזה, העורב, הבזיק בשמים הכבדים מעננים . ענני העשן מהמשרפות שנבנו כדי להתקיים לנצח נישאו ברוח, ועמם הריח האופייני המוכר של שיער ובשר נשרפים . ימי הועברו בבטלה, לילותי היו נטולי שינה . הייתי שקוע בדיכאון עמוק . לא היתה בי עוד כל תשוקה . מאז עזיבת משפחתי, הייתי אכול בדידות וטרף למחשבות מעיקות על חוסר הפעילות שנקלעתי אליו . בימים האחרונים הדממה והשיממון נחו בכבדות על אושוויץ . סימן רע — ותחושות הבטן שלי היו כמעט מדויקות — סימן שמבשר את בואם של מעשי...
אל הספר