98 ד"ר מיקלוש ניסלי מגז . עד שיום אחד תגיע שעתם האחרונה של אנשי הזונדרקומנדו, והוא וחבריו יועמדו בשורה מחוץ למשרפה . ירי של מקלע, ובזה ייגמר העניין . הוא והאחרים ייפלו בעיניים מלאות אימה ותדהמה . עכשיו, כשלא הייתי עוד ליד מיטתו, עכשיו, כשפניו לא ביקשו עוד את הרופא שבי, נאלץ הצד האנושי לגמרי שבאופיי להודות שחבריו של הקפיטן צדקו . הייתי צריך "לתת לו ללכת" לא לפני קנה הפלדה הקר של מכונת ירייה, אלא בזרועות ההרדמה הנעימה שעטפה אותו עכשיו, שם הוא היה פטור מכל כאב מוסרי ופיזי . השלמתי את סבב הביקורים וחזרתי למספר אחת . הסתכלתי סביבי בחדר הנתיחות, וראיתי שעמיתי החדשים עסוקים בעבודה, ופועלים במרץ של טירונים על הגופות מוכות הדיזנטריה שסיפק לנו ד"ר וולף . הם היו מגולחים למשעי ולבשו חלוקים לבנים ללא רבב, בגדים חדשים ונעלו נעליים טובות . הם נראו שוב כבני אדם . כל מי שלא הכיר את העבודה שהתבצעה כאן וראה אותם עומדים בחלוקיהם הלבנים ובכפפות הגומי סביב שולחן הנתיחות, היה יכול לחשוב בקלות שמדובר במעבדה ובחדר נתיחות של מכון כלשהו למדע . אבל אני, שעבדתי שם זה שלושה חודשים, ידעתי שהמכון אינו למדע אלא לפסאוד...
אל הספר