226 | להיות ( לא ) מושלמ ים על קצות האצבעות, להרים את עצמנו מעל אנשים אחרים, לנסות בלי הרף להגיע לדברים גדולים וטובים יותר — אלה התנהגויות שמתוגמלות על ידי החברה ומשמשות מודל שרוב האנשים חיים לפיו . לכן, כל בעיה שההתנהגויות האלה יוצרות מוסתרת מאחורי כובד משקלה של המוסכמה החברתית, שלפיה פרפקציוניזם הוא הדרך להתקדם, תעודת כבוד, הפגם האהוב עלינו . אבל פרפקציוניזם איננו תעודת כבוד, והוא לא מחזיק אותנו בעולם . ביסודו, כמו שניסיתי להסביר בספר הזה, פרפקציוניזם הוא התגובה למחשבת חֶסר קיצונית כל כך עד שהיא גורמת לנו לחיות את כל חיינו בצל הבושה . בושה על מה שאין לנו, על איך שאיננו נראים ועל מה שלא עשינו . כך לא נראה סמל של הצלחה . זהו פשוט תיעוב לדברים שהופכים אותנו לחיים ולאנושיים כל כך : הפגמים שלנו . אני מקווה שעצם הידיעה הזאת היא נחמה מסוימת, קריאה לפעולה, תמריץ להכיר בבעיה ולעשות את הצעדים הראשונים בכיוון אחר . נדבר על הצעדים האלה בעוד רגע . אבל לפני כן, אני רוצה לדבר בקצרה על מקור הפרפקציוניזם כפי שלמדנו בפרקים הקודמים . משום שגם בנקודה זו יש הזדמנות לנחמה, בעזרת מודעות ותו לא . * * * בחבר...
אל הספר